איך מפסיקים לריב כל הזמן?

זה באמת יכול להיות פשוט יותר (אם לומדים לדבר אחרת…)

יש משפט שאני שומעת הרבה מנשים:

"אני לא מבינה איך כל דבר קטן הופך לריב…"
או:
"למה כל שיחה נגמרת בתחושת ריחוק?"

וכשהן אומרות את זה, הן לא מדברות על דרמה גדולה, אלא על המריבות הקטנות, השחיקה, התחושה של ללכת על ביצים.

אבל הנה משהו שחשוב לי להגיד לך:
זה לא חייב להיות ככה!
זה אולי לא קל, אבל זה יכול להיות פשוט יותר.

רוב הריבים, הם בכלל לא על מה שאת חושבת שהם.
לא על הצלחת בכיור.
לא על זה שהוא לא חזר בזמן.

הם על מה שמתחבא מתחת:

כי לא לימדו אותנו איך.
רובנו למדנו "להתאפק", "לא להיכנס לעימות", או להפך, לפוצץ כשאין לנו עוד מילים.
ובשני המקרים, זה משאיר אותנו לבד עם עצמנו.

כשאת מרגישה שמתחיל ריב, תשאלי את עצמך רגע:

❓ מה אני באמת מרגישה?
❓ על מה אני באמת נעלבת או כועסת?

לדוגמה:
לא "הוא לא הוריד את הזבל" אלא "אני מרגישה לא נראית, כאילו הוא לא סופר אותי".

במקום:

"אתה אף פעם לא עוזר לי!"
תגידי: "כשאני לבד עם הכל, אני מרגישה מנוצלת. אני צריכה להרגיש שותפה."

במקום:

"שוב שכחת מה שביקשתי!"
תגידי: "זה היה חשוב לי, וכשזה לא קרה, נפגעתי. אני צריכה להרגיש שמה שאני אומרת חשוב."

זה שינוי קטן בשפה – אבל שינוי עצום בדינמיקה.

אל תנסי "לתקן" כשהכול בוער.
כשהרגשות סוערים, זה לא הזמן.
קחי אוויר, תני לדברים להירגע ואז תחזרי לשיחה ממקום אחר.
מקום של חיבור, לא של הגנה.

תכתבי לך פעם ביום, לכמה דקות:

הכתיבה הזו לא רק תבהיר לך מה קורה בתוכך, היא גם תיתן לך שפה.
כי אין לנו איך לדבר אם אין לנו קודם מילים.

לריב זה אנושי.
אבל לחזור שוב ושוב לאותו ריב בלי להבין למה, זה שוחק.

אם את מרגישה שאת הולכת לאיבוד בתוך שיחות שלא מובילות לשום מקום, תדעי שיש דרך אחרת.

אפשר ללמוד לדבר.
לא רק כדי להפסיק לריב,
אלא כדי לחזור ולהרגיש מחוברת. לעצמך. ולמי שאת איתו.