כללי

יש נשים שמרימות קול. יש נשים שננעלות. ויש כאלה שרק שותקות, אבל בפנים – הן כבר מזמן לא שם. אם את מרגישה שבקונפליקטים את או נעלמת, או מתפרצת –

לדבר את התשוקה, גם כשזה מרגיש לא טבעי יש משפט אחד שמופיע שוב ושוב בשיחות עם נשים שמגיעות אליי: "אני מרגישה את הריחוק, אבל לא יודעת איך לדבר על

זה לא שהוא השתנה – זו אני. אני נהייתי רגישה יותר. שואלת שאלות. מחפשת עומק. לומדת לראות את עצמי. והוא? נשאר במקום המוכר. לא רע, לא מתעלם – פשוט...

כשיש זוגיות – אבל אין תחושת ביחד אתם לא רבים. לא נפרדים. לא קורה "משהו דרמטי". אבל את מרגישה לבד, גם כשאתם יושבים באותו חדר. זו לא פרידה. זו

❛ הכול יציב, אז למה אני מרגישה רחוקה ממנו? ❜ יש עבודה מסודרת. בית. ילדים שכבר לא קטנים. אפילו זמן לעצמך סוף סוף. ובכל זאת, משהו בזוגיות מרגיש דהוי.

זה לא הוא. זה לא את. אלה ההרגלים. התגובה האוטומטית שלך כשהוא מרים את הקול. השתיקה שלו כשהוא מרגיש מותקף. התחושה שאת שוב עושה את הכל לבד, אבל לא

❛אני מרגישה לבד❜ כמה פעמים חשבת את זה לעצמך? הוא נוכח בבית, מתפקד, שותף. לפעמים אפילו מביא פרחים או קובע מסעדה. אבל את לא מרגישה באמת נאהבת. והכי מתסכל?

במהלך השנים, זוגות רבים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תחושת ריחוק רגשי. השגרה, הילדים והעומסים היומיומיים עלולים לגרום לכך שהשיחות הזוגיות יהפכו לתיאומים טכניים בלבד. אך האם אפשר להחזיר

מה עושים כשכל צד מחכה שהשני יישבר ראשון כשהזוגיות מצויה במשבר כלשהו, דווקא בזוגיות בריאה ש"רגילה" לתקופות טובות של ביחד, נוצר מצב דומה למצב של משחק האומץ "צ'יקן"

מה עושים כשההורים לוקחים חלק "פעיל" בזוגיות שלכם מכירים את כל הבדיחות האלה על חותנות וחמיות?  יודעים למה יש כל כך הרבה כאלו? כי הומור היא דרך נפלאה