זה לא הוא. זה לא את. אלה ההרגלים.
התגובה האוטומטית שלך כשהוא מרים את הקול. השתיקה שלו כשהוא מרגיש מותקף. התחושה שאת שוב עושה את הכל לבד, אבל לא מדברת על זה.
כל אלה, במקרים רבים, הם לא בחירות מודעות. הם פשוט… הרגלים. דפוסים. משהו שפעם הגן עלינו, והיום פשוט מנהל אותנו.
למה דווקא בזוגות ארוכי טווח זה כל כך חזק?
כי ככל שהקשר מתמשך, אנחנו פחות בודקים את עצמנו. אנחנו פחות שואלים: זה באמת מה שאני צריכה? או: זו הדרך הכי טובה לתקשר איתו עכשיו?
במקום זה, אנחנו פועלים על אוטומט. וכשאף אחד לא עוצר, לא משתנה ,הקשר נתקע.
מהם הרגלים שמנהלים זוגיות בלי שנרגיש?
- לדבר רק כשיש בעיה (ולא לשתף ביום-יום)
- להימנע ממגע כי "זה כבר לא טבעי"
- להיעלב במקום לשאול
- להוריד ראש כדי לא להדליק ריב
- לתפקד יחד מעולה , בלי רגש, בלי קרבה
אז איך מזהים שזה קורה גם לנו?
- כשיש תחושת ריחוק שלא נובעת מבעיה אמיתית
- כשאותן תגובות חוזרות בכל שיחה
- כשאנחנו אומרים לעצמנו "ככה זה אצלנו"
- כשכל שינוי קטן מרגיש כאילו הוא "מערער את המערכת"
מה עושים כשמזהים שהרגלים מנהלים את הקשר?
הדבר הראשון הוא לעצור.
לא להחליט שמשנים הכל. רק לעצור ולשאול:
- מתי אני פועלת מתוך אוטומט?
- האם זה משרת אותי?
- האם זה מקרב או מרחיק?
משם להתחיל בתנועה עדינה:
- לנסח בקשה במקום תלונה
- להעז לבקש חיבוק במקום לחכות שיבינו
- לשאול שאלה פתוחה במקום לשתוק
דבר אחרון…
ההרגלים שלנו יכולים להיות העוגן של הקשר – או הקיר שמרחיק. והשינוי לא חייב להיות גדול. הוא רק צריך להיות אמיתי.
אם את מרגישה שהקשר שלך מנוהל על אוטומט, זו לא סיבה לדאגה. זו הזמנה לעצור, לשים לב, ולהחזיר לעצמך את הבחירה.
גם אחרי עשרים שנה ביחד – אפשר ליצור תנועה חדשה.