איך משחררים את התפקידים הקבועים שלנו בזוגיות – ויוצרים מרחב חדש?
מרגיש לך שאת תמיד זו שדואגת, מתאמצת, יוזמת?
ושהוא פשוט שם, ליד. מגיב, לא יוזם. מתרחק כשאת מתקרבת? או הפוך – אולי את מרגישה שהקול שלך לא נשמע, כי הצד השני תופס את ההגה כל הזמן.
אם מצאת את עצמך במשפטים האלה:
- "אני תמיד זו שלוקחת אחריות"
- "הוא פשוט לא יוזם"
- "הרגשתי שזה תמיד עליי"
- "מרגישה פראיירית"
אז כנראה שיש דפוס שחוזר על עצמו. תפקידים רגשיים שהשתרשו ולא בהכרח משרתים אתכם.
מה זה בכלל תפקיד רגשי בזוגיות?
אלו לא תפקידים רשמיים. זה לא "מי עושה כביסה". אלא התפקידים הלא מדוברים:
- מי תמיד זה שמרגיע?
- מי זה שדורש תשומת לב?
- מי נעלב? מי מטשטש?
- מי תמיד בורח? מי תמיד רודף?
התפקידים האלה נוצרים עם הזמן לפעמים מתוך צורך, לפעמים מתוך אוטומט. אבל כשהם נתקעים, הם שוחקים. מאוד.
איך מזהים שנתקענו בתפקיד קבוע?
- כשאת שומעת את עצמך אומרת שוב: "למה זה תמיד אני?"
- כשאין גמישות: הוא תמיד מוביל, את תמיד מובלת (או להיפך)
- כשכל שיחה חוזרת על אותה דינמיקה
- כשאין הפתעה. אין תנועה.
מה המחיר?
- עייפות רגשית
- תחושת חוסר שוויון
- התרחקות כי אין מקום לשינוי
- חוסר חשק (רגשי או מיני) כי הקשר מרגיש צפוי
ומה עושים?
1. קודם כול שמים לב לדינמיקה
"שמתי לב שאני כל הזמן יוזמת, ואתה בעיקר מגיב. זה מעייף אותי." או: "אני תופסת את עצמי לוקחת פיקוד גם כשאני לא חייבת, אולי כי התרגלנו ככה."
2. מכניסים גמישות לא רק תיאוריה
- אפשר להתחיל מדברים קטנים: לא לקבוע לבד, לא להציל כל שיחה
- לתת לצד השני להוביל, גם אם זה לא בדיוק כמו שהיית עושה
3. לא מחליפים שליטה בשליטה
- זה לא "עכשיו תורך לקחת הכול"
- אלא: בוא נבדוק איך זה נראה כשאנחנו משתפים תפקידים
4. מבינים שתנועה = חיים
- יש ימים שאת נוהגת – ויש ימים שהוא
- יש רגעים שבהם את מתכנסת – והוא מחזיק
- ויש גם ימים שבהם את יושבת ליד. ונחה. וזה בסדר.
דבר אחרון…
זוגיות בריאה לא נשענת על חלוקה נוקשה של תפקידים, אלא על היכולת לנוע יחד.
כשיש גמישות, יש מרחב. וכשיש מרחב, יש קרבה, הקשבה, וחיים אמיתיים.
לא צריך לפרק את הדינמיקה, צריך לנשום לתוכה תנועה חדשה.
